מה ההבדל בין Zero-Retention חוזי לארכיטקטוני?
ההבדל הוא היכן עובר המידע בפועל. במודל החוזי המידע מגיע לשרתי הספק, מעובד שם, והספק מתחייב למחוק אותו. במודל הארכיטקטוני העיבוד מתבצע אצל המשתמש — בדפדפן או במכשיר — והמידע פשוט לא נשלח לשום מקום.
| מאפיין | Zero-Retention חוזי | Zero-Retention ארכיטקטוני |
|---|---|---|
| איפה המידע עובר | מגיע לשרתי הספק ונמחק אחרי העיבוד | נשאר במכשיר המשתמש — לא נשלח כלל |
| על מה מסתמכים | הבטחה, חוזה, ואיכות היישום של הספק | מבנה טכני שניתן לאימות (תעבורת רשת) |
| חשיפה לתקלה או פריצה אצל הספק | קיימת — בזמן העיבוד המידע נמצא שם | לא קיימת — אין למה לפרוץ |
| איך בודקים | מסמכי מדיניות, DPA, ביקורות צד שלישי | פותחים Developer Tools ורואים שאין העלאה |
למה הבטחה חוזית לבדה לא מספיקה למסמכים רגישים?
כי הבטחה טובה רק כמו היישום שלה. גם ספק ישר לחלוטין חשוף לבאגים, ללוגים שנשכחו, לעותקי גיבוי ולפריצות — וברגע שהמידע נמצא על שרת זר, הוא חלק ממשטח התקיפה של אותו ספק, כפי שהרחבנו במאמר על דליפת מידע בשימוש ב-AI.
- חלון העיבוד — גם 'מחיקה מיידית' משאירה חלון זמן שבו המידע קיים על השרת.
- שרשרת ספקי משנה — הספק שלכם משתמש בתשתיות ענן ובשירותי צד שלישי; ההבטחה צריכה לכסות את כולם.
- שינויי מדיניות — תנאי שירות משתנים; ארכיטקטורה לא.
- חובות רגולטוריות — לפי תקנות אבטחת מידע הישראליות, מיקור חוץ של עיבוד מידע מחייב הסכם וביקורת על הספק — ומה שלא נשלח לספק לא צריך את כל זה.
איך עיבוד בדפדפן מממש Zero-Retention אמיתי?
כשהעיבוד מתבצע בקוד שרץ בדפדפן שלכם, הקובץ נפתח, נסרק ומעובד על המחשב המקומי בלבד. לשרת לא נשלח המסמך, לא נשלחות התוצאות — ולכן אין צורך להאמין להבטחת מחיקה: אין מה למחוק. כך בדיוק פועלת BALMAS AI, כפי שמוסבר במאמר מה זה BALMAS — האנונימיזציה כולה מתבצעת בדפדפן, והקובץ המקורי לא מגיע לשום שרת.
מה לבדוק אצל ספק שמצהיר על Zero-Retention?
- איפה מתבצע העיבוד — בדפדפן/במכשיר, או על שרתי הספק?
- מה בדיוק לא נשמר — התוכן עצמו? גם לוגים? גם metadata של הבקשות?
- האם המידע משמש לאימון — דרשו התחייבות מפורשת בכתב שהתוכן אינו משמש לאימון מודלים.
- מי ספקי המשנה — ענן, אנליטיקס, ניטור — והאם ההתחייבות חלה גם עליהם.
- אימות עצמאי — האם אפשר לוודא טכנית (תעבורת רשת) או דרך ביקורת צד שלישי?